<h1>ספר עזרת נשים — שער רביעי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וכתוב לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל, וכתוב ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין, וערוה זו היא כגון שיבמה זו היתה אחות אשתו או אמה או בתה שאין לו עליה שום זיקה, דכתוב ולקחה לו לאשה ויבמה, הראוים ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבם אבל היבמה שהיא מאסורי לאוין או אסורי עשה או מהשניות חולצת ולא מתיבמת שקדושין תופסין בה.
<h2>דף כ.</h2>
וכתוב לא תהיה אשת המת החוצה פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל, וכתוב ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין, וערוה זו היא כגון שיבמה זו היתה אחות אשתו או אמה או בתה שאין לו עליה שום זיקה, דכתוב ולקחה לו לאשה ויבמה, הראוים ללקוחין וקדושין תופסין בה היא זקוקה ליבם אבל היבמה שהיא מאסורי לאוין או אסורי עשה או מהשניות חולצת ולא מתיבמת שקדושין תופסין בה.
<h2>דף כב.</h2>
ומה שאמרה תורה ובן אין לו, כלומר וזרע אין לו כלל, שאם היה לו בן או בת או זרע הבן או זרע הבת, הואיל ויש לו זרע מכל מקום, בין מאשה זו בין מאשה אחרת, הרי הוא פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. אפילו היה לו זרע ממזר או זרע עובד ע"ז הרי הוא פוטרה. אבל זרע מן השפחה או נכרית אינו פוטרה שהוא עבד או גוי וכאלו אינם. מי שמת והניח אח מאב אפי' ממזר או עובד ע"ז יהיה קטן או גדול ומי שיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם מיתת אחיו הרי אלו זוקקים את אשתו ליבם או לחלוץ, אח מן האם אינו חשוב אח, אם לא לאבלות ולעדות. אבל ליבום לחליצה ולירושה כמי שאינו הוא, שאין קרויה אחוה אלא מאב.
<h2>דף כד.</h2>
מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד, אמרה הקבלה שבגדול שבאחין מדבר שיקום על שם אחיו המת. ולשון אשר תלד אשר ילדה האם, לא אשר תלד היבמה.
<h2>דף לה:</h2>
היבם שחלץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, אם ולד של קיימא הוא, הרי הוא כמו שלא נחלצה מעולם, ומותרת לכהונה ומותר בקרובותיה. ואם הפילה או לא שהה שלשים יום אחר לידתו, חוזר וחולץ לה הוא בעצמו או אחד מאחיו, שחליצת המעוברת אינה חליצה. לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת לא תנשא, וצריכה להמתין עד שתלד, שאין הולד מתיר עד צאתו לאויר העולם. כנס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותן וממתין לה, אם הפילה יחזור ויקיים, ואם ילדה אפי' מת ביום שנולד, מוציאה בגט וחולץ לה ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. חי הולד שלשים יום אחר שנולד, הרי זה ולד של קיימא, ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערוה עליו. ואם ילדה לאחר ששה חדשים משנתיבמה ולד של קיימא, הרי הולד ספק אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, ויוציא בגט והולד כשר. ואם בא אליה אחר שילדה הבנים שתלד אחר זה ספק ממזרים.
כתב הר"ם ז"ל בהלכותיו [יבום פ"ב הכ"א] כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם, כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו, ומת הולד תוך שלשים יום, שדינה שתחלוץ מספק דבריהם כמו שבארנו, אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה יחלוץ לה היבם ותשב עם בעלה. נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה, אין אוסרין על זה אשתו שהיא ספק דבריהם. גרשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תנשא לאחרים לכתחלה.
מי שמת והניח אשתו מעוברת והפילה אחרי מותו מתיבמת, ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפילו מת בשעה שנולד, אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. אבל מד"ס עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים. ואם לא נודע לכמה נולד, אם שהה שלשים יום בן קיימא הוא, ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהיבום, מת תוך שלשים יום אפילו ביום שלשים בין מחולי בין נפל מהגג או אכלו ארי, הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא, ואמו חולצת מדברי סופרים ולא מתיבמת.
<h2>דף לט.</h2>
יבם שכנס יבמתו ואחר כך גרשה, אם רוצה להחזירה יחזיר, שהיא כאשתו לכל דבר. ולא נשאר עליה שום איסור מפני אחיו כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
ואם לא רצה הגדול ליבם מחזרין על שאר האחים. ואם לא רצו חוזרין אל הגדול, ואומרים לו עליך המצוה חלוץ או יבם. ואין כופין אותו ליבם אבל כופין לחלוץ. אמר הגדול המתינו עד שיגדיל הקטן או עד שיבא ההולך לדרכו או עד שיבריא החרש ותראו אם ירצה ליבם ואם לא ירצה אני איבם או אחלוץ אין שומעין לו. אלא אומרים לו עליך המצוה או חלוץ או יבם. וכן אם היה הגדול בארץ מרחק או במדינה אחרת, אין אחיו הקטן יכול לומר המצוה היא על אחי הגדול, המתינו לו עד שיבא, אלא אומרין לזה שהוא כאן חלוץ או יבם. יבמה הראויה ליבם ולא רצתה להתיבם, דינה כדין המורדת על בעלה, וכופין אותה לחלוץ ותצא בלא כתובה. ואם הניח האח נשים רבות, מי שתבעה היבם ולא רצתה, היא מורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה. ושאר הצרות שלא תבען נוטלות כתובה כשאר אלמנות, היו לה יבמים הרבה ותבעה הגדול ליבם, והיא אינה רוצה בו אבל רוצה באחיו, אין שומעין לה שמצוה בגדול, בא הגדול ואמר איני מיבם ואיני חולץ, הנה אחי לפניך, ואחד מהאחים תבעה ליבם והיא אינה רוצה בו, אין זה מורדת. אחר שנסתלק הגדול שהמצוה בו היתה הנה כלם שוים. ואחר שהיא רוצה באחד מהם, והוא רוצה בה אינה מורדת. היה אחד מהם במדינה אחרת ואמרה (ממאנת) [ממתנת] אני עד בואו וייבם אותי ובזה שבכאן איני רוצה בו איננה מורדת. ואומרים לזה שאינו גדול התובעה, אם תרצה לחלוץ חלוץ ותן לה כתובה. ואם לא הרי היא רוצה להמתין עד בא אחיך אחר שאין לך דין קדימה עליו. בא האח שהמתינה אותו ולא רצה בה, חוזרין לזה שתבעה ליבם שלא רצתה בו, ואומרים לה אין כאן מי שירצה ליבם אלא זה, ומצות יבום קודמת, או תתיבם או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.
תבע היבם את יבמה לחלוץ, והיא אומרת שלא תחלוץ, ושלא תטול כתובה, אלא רצונה לישב בבית בעלה כשאר האלמנות, אין שומעין לה, שמן השמים הקנו אותה לו. ואם רצה מיבם או חולץ ונותן כתובה. ואפי' אמרה נזונית אני משלי ואשב עגונה כל ימי, אין שומעין לה. שיכול היבם לומר לה כל זמן שאת זקוקה לי לא אמצא אשה. ואפילו היה נשוי איפשר שישא אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.
<h2>דף לט:</h2>
מצות יבום קודמת למצות חליצה. וענינה הוא שייבם האיש את יבמתו כשמת אחיו בלא זרע, כדכתוב ובן אין לו יבמה יבא עליה. וצריך שיהא גדול, דאיש כתוב בפרשה. וזאת היבמה צריך שתהיה אשת אחיו מאביו. ובין שמת אחר ארוסין ובין שמת אחר נשואין דינם שוה. וזאת היבמה היא אשתו שהקנו לו מן השמים, לפיכך אינו צריך שיקדשנה מן התורה, לא בכסף ולא בשטר אלא בביאה.
<h2>דף מא.</h2>
היבם אסור לו לישא בת זקוקתו או אמה עד שייבם אחד מאחיו לה או יחלוץ ותסיר זיקתו מעליה.
כבר בארתי שלא תתיבם ולא תחלוץ היבמה עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה ומיום היבום או מיום החליצה כשאר הנשים. ואם יבם או חלץ תוך שלשה חדשים ואינה מעוברת מה שעשה עשוי ואינה צריכה כלום.
<h2>דף מא:</h2>
הנשים שהן מאסורי לאוין ושניות ואסורי עשה חולצות ולא מתיבמות. אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת, שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערוה. המקודשת לאחיו מספק קדושין דינה כשאר יבמות וחולצת או מתיבמת שאין כאן חשש כלל. וכן אשת החרש והעקרה והזקנה דינן כשאר יבמות רצה חולץ או מיבם שהיתה להן שעת הכושר.
<h2>דף מג:</h2>
היו לו נשים רבות ומת ביאה או חליצה של אחת מהן פוטרת כל הצרות. ואינו מיבם לשתים דכתוב אשר לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ולא שנים. ואם היו לו אחים הרבה אחד מהם חולץ לאחת מן היבמות ושאר הצרות מותרות.
<h2>דף נב.</h2>
אבל מדברי סופרים הוא שלא יבא אליה עד שיקדשנה בפני עדים בפרוטה או בשוויה. והוא הנקרא מאמר בלשון חכמים. ואם לא רצה ליבם, או לא רצתה היא, חולץ לה ומותרת להנשא לאחר שנאמר וחלצה נעלו.
העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה אינו כלום, שאין האשה מתקדשת אם לא ברצונה. קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.
כשם שהיבם מקדש את יבמתו כך מברך ברכת נשואין בעשרה וכותב כתובה כדין כל נושא אשה, וכבר בארתי נסחה בשער שני. בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר כן, ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.
<h2>דף נג:</h2>
ביאת היבם בין בשוגג בין במזיד באונס או ברצון, היא שוגגת או אנוסה, היא מזידה והוא שוגג או אנוס, כדרכה או שלא כדרכה, הערה או גמר קנה.
<h2>דף עט:</h2>
יש אחים ראוים ליבום או לחליצה, ויש שאינן ראויים לא לזה ולא לזה, ואין להם שום זיקה, אבל יבמתה מותרת לזר, ויש ראוים לחליצה ולא ליבום, ויש ראוים ליבום ולא לחליצה. סריס חמה ואנדרוגינוס שאין ראויין להוליד אין להם זיקה כלל ולא היתה להם שעת הכושר. חרש שוטה וקטן מיבמין ולא חולצין שאין להם דעת לחלוץ. והחרש כשמיבם אינו יכול להוציא לעולם, שביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והוא אינו עושה גרושין גמורין. בן תשע שנים ויום אחד שיבם אינו יכול לגרש עד שיגדל.
אשת סריס חמה ואנדרוגינוס ואשת שוטה וקטן ואילונית ומי שהיא ערוה כלן פטורות מהחליצה והיבום שהרי אמרה תורה לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי ומתחלת בריאתן אינן ראויים להוליד וכמין בפני עצמו הם, וכתוב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שמתחלת ברייתה אינה ראויה לילד.
<h2>דף פא.</h2>
הספקות כגון ספק ערוה ופצוע דכא וכרות שפכה (ממין) [וכיוצא בהן ממיני] הסירוס וזקן שתשש כחו חולצין ולא מיבמין. סריס אדם שבעל קנה שהיתה לו שעת הכושר ומוציא בגט שאסור הוא לבא בקהל. טומטום חולץ ולא מיבם שספק הוא. נקרע ונמצא זכר חולץ או מיבם וכל האחים חולצים או מיבמים. יש יבמות ראויות לחליצה או ליבום ויש שראויות לחליצה ולא ליבום ויש שאינן ראויות לא לחליצה ולא ליבום ואין להם זיקה כלל ומותרות להנשא לזר. החרשת והשוטה והקטנה מתיבמות ולא חולצות שאינן בנות דעת לקרות ולהבין. רצה היבם לגרש החרשת בגט [אחר] שבא אליה מגרש.
<h2>דף פה.</h2>
היבמה שדינה לחלוץ ולא ליבם נוטלת כתובתה כשאר האלמנות. מוכה שחין או בעל מום אחר ממומי האנשים חולץ לה ונוטלת כתובתה. היבמה שנולדו בה מומין עודינה שומרת יבם נסתחפה שדהו, ואם לא רצה ליבם יחלוץ ויתן כתובה.
<h2>דף צב.</h2>
אשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך ואחר מת בנך, ונשאת ונודע אחר כן שהדבר בחלוף, תצא והולד כשר. אמרו לה מת בנך ואחר כך בעליך ונתיבמה, ונודע אחר כן שהדבר בחלוף, תצא והולד הנולד לפני השמועה או אחריה ממזר.
<h2>דף צב:</h2>
היבמה אסורה לזר כל זמן שלא בא עליה היבם, או שלא חלץ לה דכתוב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ואם נשאת לאחר ובא אליה לוקה הוא והיא ותוציאנה בגט אפי' היו לו כמה בנים, ונאסרה עליו ועל יבמה, והיבם חולץ לה, ואחר כך מותרת לאחרים. ואם נתקדשה לאחר לא נאסרה על היבם, והזר שקדשה נותן לה גט, והיבם מיבם או חולץ. ואם היבם הוא כהן שגרושה אסורה לו תצא מהזר בגט, שלא יהא חוטא נשכר, והיבם הכהן יחלוץ לה. ואם חזר הזר כשגרשה מן הארוסין ונשאה אחר שחלץ לה היבם אין מוציאין אותה מידו. אבל אם גרשה מן הנשואין וחזר ונשאה אחר שחלצה, מוציאין אותה מידו, שהיא דומה לאשת איש שנשאת ובא הבעל הראשון שכבר בארתי שהיא אסורה על זה ועל זה. זנתה היבמה עודה זקוקה ליבם לא נאסרה על היבם ורצה מיבם רצה חולץ.
<h2>דף קא.</h2>
ואכלול בקצרה מעשה חליצה. הכרה, צריך שיכירו בית דין היבם והיבמה מעצמן או על פי עדים, ואין לחוש אם העדים קרובים הם או נשים. בטול מודעא, צריך היבם שיבטל כל מודעא אם מסר מודעא לשום אדם כדי לבטל החליצה ולפסלה יבטל המודעא קודם החליצה. קביעות מקום, צריכים ב"ד שיקבעו מקום להעשות החליצה שם כדכתוב השערה. חמשא וחתמי תלתא, צריך שיהיו בית דין חמשה אנשים להצטרף יחד לפרסם הדבר, ולא יחתמו הגט חליצה רק שלשה. שני, היבם והיבמה צריך שיהיה היבם בן שלש עשרה שנים ויום אחד, והיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. החולץ צריך שישב במקום מיוחד שיכירוהו, והחולצת גם כן עם האיש המקרא אותה הפסוקים. עומדת וקוראה, עומד היבם וקורא, יושבת מתרת רצועות בימין. שומטת עקבו בשמאל בשעה שהוא דוחק את רגלו. גוררת המנעל בארץ בפני כלם כדי שיודע שחלצה. עומדת ורוקקת. קוראה שני הפסוקים ותעשה הפסק בקריאת הפסוקים במקום שיש בו סוף פסוק. וצריך שתקרא היא לא אבה בנשימה אחת, ואחר כך יבמי. והבית דין אומרים לכל העומדים שם ענו כלכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל דצריך תלתא זימני לומר חלוץ הנעל והב"ד גם כן עמהם אומרים חלוץ הנעל. ולא יהיו הדיינין קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה, וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל, ויהיה המנעל כלו של עור גם תפור בעור. ותהא תפירתו מבפנים. ויש לו עקב. וצריך שיתן המנעל על רגלו יחף דכתוב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל. לחצו ישראל היבם עד שחלץ אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם לאו שלא עשו כדין חליצתו פסולה. אנסוהו גוים לחלוץ אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו כשרה, ואם לאו אינה חליצה. יבמה שעברה ונשאת בלא חליצה חולץ לה היבם חליצה כשרה, והיא תחת הבעל, ואין מוציאין אותה מידו. הניחה מעוברת ונולד לה בן ומת בתוך שלשים יום ונתקדשה, אם אשת ישראל היא חולצת ומותרת לחזור לו. ואם אשת כהן היא יושבת תחתיו ואינה חולצת, כי החלוצה אסורה לכהן. ואם מת אותו כהן אסורה להנשא עד שתחלוץ, ודוקא נתקדשה אשת ישראל שנשאת אסור להחזירה שלא יהא חוטא נשכר, וצריך לשרטט גיטא דחליצה במשרטא ולא בדיותא, ומשאמרו לה ב"ד בשעת חליצה הרי את מותרת להנשא מותרת היא להנשא מיד ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ודוקא כשחלצה לאחר שלשה חדשים למיתת הבעל, אבל חלצה תוך שלשה חדשים צריכה להמתין שלשה חדשים למיתת הבעל. וכתב הר"ם [יבום פ"ד ה"ו] ז"ל כיצד חולצין [מביאין לו] מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו בימין על רגלו ועומד הוא והיא בב"ד ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, ואחר כך מקרין לו לא חפצתי לקחתה, ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בב"ד ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשנשמט רוב העקב הותרה לזר.
וזה לך נסח הגט חליצה מדויק עשינו אני וזקני שלון שנת קכ"ב ואחר כן כמה פעמים באויניון וטרשקו חלצו החולצים ממנו לפנינו.
בחמשא בשבא בעשרה יומין לירחא דשבט שנת חמשא אלפין ומאה ועשרין ותרתין למנינא דרגילנא לממני הכא במגדול שילון אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא דקבענא כחדא הוינן יתבין בבי דינא ואצטרפנא לחמשא לפרסומי מילתא וסליקת קדמנא קאלוואה בת רבי יצחק בר רבי פרץ ארמלת רבי שמואל בר רבי שאול והקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה רבי נתן בר רבי שאול וכך אמרת לנא קאלוואה דא רבי נתן בר רבי שאול דנא אחוהי דרבי שמואל בר רבי שאול מאבוהי הוא דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסן ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין רבי נתן בר רבי שאול אחוהי מאבוהי חזי ליבומי יתי מדאוריתא כען רבני דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא לטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיני מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהו לרבי נתן בר רבי שאול דנא דאחוהי דרבי שמואל בר רבי שאול מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגליה דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לקאלוואה דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי ר' נתן בר רבי שאול אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מן פומה על ארעא ותוב אקרינוה לקאלוואה דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני וקדם דאתעבד עובדא דנא קדמנא בטיל רבי נתן בר רבי שאול כל מודעא ומודעא דמודעא דנפיק מגו מודעא עד סוף כל מודעי דמודעי דנפקי מגו מודעי ומדאתעביד עובדא דנן קדמנא כהלכתיה שרינוה לקאלוואה דא למהך להתנסבא לכל גבר לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחא בידה מיומא דנן ולעלם והרי היא מותרת לכל אדם ובעת מיננא קאלוואה דא גיטא דחליצותא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה למהוי לה לראיה לעדות ולזכות כדת משה וישראל.
ולשון לטלע לי, ואטלע לה, נגזר מן שלף איש נעלו ונתן לרעהו [רות ד'], תרגום ירושלמי אטלע גבר ית נרתיק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחבריה. ויאמר הגואל לבעז קנה לך וישלוף נעלו [שם], תרגומו ואמר פרוקא לבועז אושיט ידך למקניא וקני (ליה) [לך] וטלע בעז ית נרתיק יד ימיניה וקנא מיניה.
היתה רגלו הימנית חתוכה לא יחלוץ בשמאל. חלצה מעל שמאלו הרי זו חליצה פסולה. היתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צדה, או שמהלך על ראשי אצבעות רגליו, אינו חולץ שכל חולץ צריך לדחוק עקבו וזה אינו יכול. ואם חלצה לו חליצתה פסולה.
<h2>דף קא:</h2>
מצות חליצה כך היא, היבמה הולכת אחר היבם באשר הוא שם, ובאה לפני בית דין, והם קוראים ליבם, ונותנין לו עצה הוגנת לו ולה, אם הגון ליבם יועצין לו ליבם, ואם הגון לחלוץ כגון היא ילדה והוא זקן, או זקנה והוא ילד, יועצין לו לחלוץ.
<h2>דף קג.</h2>
הסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו והוא אינו רואה את הרוק. ומדברי הר"ם [יבום פ"ד הט"ו] נלמוד שלכתחלה אינו חולץ אבל בדיעבד חליצתו כשרה.
<h2>דף קג:</h2>
אבל אם חלצה בסנדל עץ ומחופה עור, או קרקעיתו עור ולחייו שער, או חלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית, או אם לא היה מנעל שלו, או מנעל גדול ויכול להלך בו, או קטן חופה רוב רגלו, או נפחת ומקבל רוב הרגל הרי זו חליצה כשרה.
<h2>דף קה.</h2>
חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה או חלצה ורקקה ולא קראה שהיא כשרה. וזה כשהם יכולים שראוים לקרות אבל אלם ואלמת אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה. חרש וחרשת שחלצו לא עשו כלום לפי שאינן בני דעת.
רקקה לבד ולא חלצה ולא קראה או רקקה וקראה ולא חלצה לא עשו כלום שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא העיקר אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מעלה ולא מורידה. חלצה ורקקה וקראה והם יושבין ומוטין על צדם, או ששרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או חלצה בפני שלשה שאין יודעים לקרות חליצתו כשרה. חלצה בפני שנים או בפני שלשה ואחד מהם קרוב או פסול, או חלצה בלילה, או היה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או התיר הוא ושמטה היא, או התירה היא ושמט הוא, או נתכונה היא ולא נתכון הוא, או הוא ולא היא, או קטנה שחלצה לגדול, חליצה פסולה היא. חלצה בינו לבינה, או בפני יחיד הרי זו פסולה. אבל החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה והיבום, או חרש שוטה וקטן שחלצו אינה חליצה.
היו ידי היבמה חתוכות חולצת אפילו בשיניה לכתחלה וחלצה כתוב מכל מקום. יבמה שחלצה במנעל של בגד אינה חליצה. חלצה במנעל שאין לו עקב, או שתפור בפשתן, או במנעל של שער או סיב או שעם או גמי, או במנעל גדול שאינו יכול להלך בו, או קטן ביותר שלא חופה רוב רגלו, או במנעל שנפרם או נפחת שלא יקבל רוב הרגל הרי זו חליצה פסולה.
<h2>דף קה:</h2>
והיבמה הקטנה גם כן אם רצה היבם ליבמה מיבם, אבל לא תחלוץ עד שתגדל ותבדק. אפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה ויום אחד אינה חולצת עד שתבדק אם הביאה סימנין. היבם והיבמה צריכים להיות גדולים קודם שיחלצו, ויבם קטן שבא על יבמתו קטנה יגדלו זה עם זה.
<h2>דף קו.</h2>
חליצה מוטעת פסולה כגון אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או אמרו לו חלוץ לה ותעשה מצוה ולא תפסיד כלום ואם תרצה ליבם אחר כך יבם. אבל אמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, או על תנאי כך וכך אעפ"י שלא נתנה ולא נתקיים התנאי הרי זו חליצה כשרה שכבר נתכון לחלוץ. זה הגט חליצה שאנו כותבים אינו אלא מעשה ב"ד שיהא ביד היבמה לראיה ולעדות שנחלצה, וכבר אמרנו שאין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין. לפיכך הרואים שנחלצה כותבין לה הגט חליצה אעפ"י שאין מכירין אותה שהיתה אשת פלוני וזה שחלץ היה אחיו שכבר הכירו הדיינין שחלצה בפניהם. כל מקום שתמצא אינה חליצה, או לא עשה כלום, או אינה כלום, הרי היא כאלו לא נחלצה, ולא נאסרו עליו קרובותיה, ולא נפסלה מן הכהנה ומותרת להתיבם. וכל מקום שתמצא חליצתו פסולה נפסלה מן הכהונה, ונאסרו עליו קרובותיה, ונאסרה על האחין ואינה מתיבמת ולא מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. וכתב הר"ם [יבום פ"ד הכ"ז] עברה ונשאת חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו. ויבמה שגדלה בין האחין מותרת להתיבם ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהם בינו לבינה ותפסל עליהם אבל אם ראינוה שחלצה נעלו של אחד מהם נפסלה שמא נתכונה לחליצה [וצריכה חליצה] כשרה [להתירה לזר].
<h2>דף קו:</h2>
מצות חליצה כך היא, היבמה הולכת אחר היבם באשר הוא שם, ובאה לפני בית דין, והם קוראים ליבם, ונותנין לו עצה הוגנת לו ולה, אם הגון ליבם יועצין לו ליבם, ואם הגון לחלוץ כגון היא ילדה והוא זקן, או זקנה והוא ילד, יועצין לו לחלוץ.
ואכלול בקצרה מעשה חליצה. הכרה, צריך שיכירו בית דין היבם והיבמה מעצמן או על פי עדים, ואין לחוש אם העדים קרובים הם או נשים. בטול מודעא, צריך היבם שיבטל כל מודעא אם מסר מודעא לשום אדם כדי לבטל החליצה ולפסלה יבטל המודעא קודם החליצה. קביעות מקום, צריכים ב"ד שיקבעו מקום להעשות החליצה שם כדכתוב השערה. חמשא וחתמי תלתא, צריך שיהיו בית דין חמשה אנשים להצטרף יחד לפרסם הדבר, ולא יחתמו הגט חליצה רק שלשה. שני, היבם והיבמה צריך שיהיה היבם בן שלש עשרה שנים ויום אחד, והיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד. החולץ צריך שישב במקום מיוחד שיכירוהו, והחולצת גם כן עם האיש המקרא אותה הפסוקים. עומדת וקוראה, עומד היבם וקורא, יושבת מתרת רצועות בימין. שומטת עקבו בשמאל בשעה שהוא דוחק את רגלו. גוררת המנעל בארץ בפני כלם כדי שיודע שחלצה. עומדת ורוקקת. קוראה שני הפסוקים ותעשה הפסק בקריאת הפסוקים במקום שיש בו סוף פסוק. וצריך שתקרא היא לא אבה בנשימה אחת, ואחר כך יבמי. והבית דין אומרים לכל העומדים שם ענו כלכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל דצריך תלתא זימני לומר חלוץ הנעל והב"ד גם כן עמהם אומרים חלוץ הנעל. ולא יהיו הדיינין קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה, וישאלו בית דין אם יש שלשה חדשים ממיתת הבעל, ויהיה המנעל כלו של עור גם תפור בעור. ותהא תפירתו מבפנים. ויש לו עקב. וצריך שיתן המנעל על רגלו יחף דכתוב וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל. לחצו ישראל היבם עד שחלץ אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם לאו שלא עשו כדין חליצתו פסולה. אנסוהו גוים לחלוץ אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו כשרה, ואם לאו אינה חליצה. יבמה שעברה ונשאת בלא חליצה חולץ לה היבם חליצה כשרה, והיא תחת הבעל, ואין מוציאין אותה מידו. הניחה מעוברת ונולד לה בן ומת בתוך שלשים יום ונתקדשה, אם אשת ישראל היא חולצת ומותרת לחזור לו. ואם אשת כהן היא יושבת תחתיו ואינה חולצת, כי החלוצה אסורה לכהן. ואם מת אותו כהן אסורה להנשא עד שתחלוץ, ודוקא נתקדשה אשת ישראל שנשאת אסור להחזירה שלא יהא חוטא נשכר, וצריך לשרטט גיטא דחליצה במשרטא ולא בדיותא, ומשאמרו לה ב"ד בשעת חליצה הרי את מותרת להנשא מותרת היא להנשא מיד ואינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ודוקא כשחלצה לאחר שלשה חדשים למיתת הבעל, אבל חלצה תוך שלשה חדשים צריכה להמתין שלשה חדשים למיתת הבעל. וכתב הר"ם [יבום פ"ד ה"ו] ז"ל כיצד חולצין [מביאין לו] מנעל של עור שיש לו עקב ואינו תפור בפשתן ולובשו בימין וקושר רצועותיו בימין על רגלו ועומד הוא והיא בב"ד ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, ואחר כך מקרין לו לא חפצתי לקחתה, ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בב"ד ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ ומשנשמט רוב העקב הותרה לזר.
וזה לך נסח הגט חליצה מדויק עשינו אני וזקני שלון שנת קכ"ב ואחר כן כמה פעמים באויניון וטרשקו חלצו החולצים ממנו לפנינו.
בחמשא בשבא בעשרה יומין לירחא דשבט שנת חמשא אלפין ומאה ועשרין ותרתין למנינא דרגילנא לממני הכא במגדול שילון אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא דקבענא כחדא הוינן יתבין בבי דינא ואצטרפנא לחמשא לפרסומי מילתא וסליקת קדמנא קאלוואה בת רבי יצחק בר רבי פרץ ארמלת רבי שמואל בר רבי שאול והקריבת לקדמנא גברא חד דשמיה רבי נתן בר רבי שאול וכך אמרת לנא קאלוואה דא רבי נתן בר רבי שאול דנא אחוהי דרבי שמואל בר רבי שאול מאבוהי הוא דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסן ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין רבי נתן בר רבי שאול אחוהי מאבוהי חזי ליבומי יתי מדאוריתא כען רבני דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא לטלע לי קדמיכון רגליה דימינא ואשרי סיני מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמודענוהו לרבי נתן בר רבי שאול דנא דאחוהי דרבי שמואל בר רבי שאול מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגליה דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לקאלוואה דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי ר' נתן בר רבי שאול אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מן פומה על ארעא ותוב אקרינוה לקאלוואה דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן קדמנא ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני וקדם דאתעבד עובדא דנא קדמנא בטיל רבי נתן בר רבי שאול כל מודעא ומודעא דמודעא דנפיק מגו מודעא עד סוף כל מודעי דמודעי דנפקי מגו מודעי ומדאתעביד עובדא דנן קדמנא כהלכתיה שרינוה לקאלוואה דא למהך להתנסבא לכל גבר לכל מאן דתצבי ואינש לא ימחא בידה מיומא דנן ולעלם והרי היא מותרת לכל אדם ובעת מיננא קאלוואה דא גיטא דחליצותא דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה למהוי לה לראיה לעדות ולזכות כדת משה וישראל.
ולשון לטלע לי, ואטלע לה, נגזר מן שלף איש נעלו ונתן לרעהו [רות ד'], תרגום ירושלמי אטלע גבר ית נרתיק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחבריה. ויאמר הגואל לבעז קנה לך וישלוף נעלו [שם], תרגומו ואמר פרוקא לבועז אושיט ידך למקניא וקני (ליה) [לך] וטלע בעז ית נרתיק יד ימיניה וקנא מיניה.
היבמה שרקקה ובאה רוח ונשאה הרוק קודם הגיעו נגד פני היבם כגון היא ארוכה והוא קצר אינו כלום. ואם קרה זה אחר הגיעו נגד פניו אעפ"י שלא הגיע לארץ כשר. והדיינין שאמרנו שצריכים לראות הרוק יוצא מפיה לכתחלה אבל אם נזדמן שלא ראו הרי זה כשר.
<h2>דף קיא:</h2>
יבם קטן שבא על יבמתו, אם היה בן תשע שנים ויום אחד יקיים. אבל לא יחלוץ עד שיגדל ויבדק שאיש כתוב בפרשה לענין חליצה. ואם היה פחות מבן [תשע] אין ביאתו ביאה. וביאת בן תשע אינה קונה קנין גמור לפיכך אינה נתרת לזר עד שיבא עליה כשיגדיל או עד שתחלוץ.
נדרה הנאה מיבמה בחיי הבעל, או מכל היהודים בכלל, כופין אותו לחלוץ לה ויתן כתובה. נדרה לאחר מיתת הבעל מבקשין ממנו לחלוץ לה, ואם לא רצה הרי זו (מותרת) מורדת. ואם נתאמת שנתכוונה בנדרה אף בחיי הבעל כדי שלא ייבם אותה אחריו, אין כופין אותו לחלוץ אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.
<h2>דף קיב:</h2>
יש אחים ראוים ליבום או לחליצה, ויש שאינן ראויים לא לזה ולא לזה, ואין להם שום זיקה, אבל יבמתה מותרת לזר, ויש ראוים לחליצה ולא ליבום, ויש ראוים ליבום ולא לחליצה. סריס חמה ואנדרוגינוס שאין ראויין להוליד אין להם זיקה כלל ולא היתה להם שעת הכושר. חרש שוטה וקטן מיבמין ולא חולצין שאין להם דעת לחלוץ. והחרש כשמיבם אינו יכול להוציא לעולם, שביאתו עושה אותה אשת איש גמורה והוא אינו עושה גרושין גמורין. בן תשע שנים ויום אחד שיבם אינו יכול לגרש עד שיגדל.
הספקות כגון ספק ערוה ופצוע דכא וכרות שפכה (ממין) [וכיוצא בהן ממיני] הסירוס וזקן שתשש כחו חולצין ולא מיבמין. סריס אדם שבעל קנה שהיתה לו שעת הכושר ומוציא בגט שאסור הוא לבא בקהל. טומטום חולץ ולא מיבם שספק הוא. נקרע ונמצא זכר חולץ או מיבם וכל האחים חולצים או מיבמים. יש יבמות ראויות לחליצה או ליבום ויש שראויות לחליצה ולא ליבום ויש שאינן ראויות לא לחליצה ולא ליבום ואין להם זיקה כלל ומותרות להנשא לזר. החרשת והשוטה והקטנה מתיבמות ולא חולצות שאינן בנות דעת לקרות ולהבין. רצה היבם לגרש החרשת בגט [אחר] שבא אליה מגרש.
הנשים שהן מאסורי לאוין ושניות ואסורי עשה חולצות ולא מתיבמות. אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת, שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגירשה אסורה עליו משום ערוה. המקודשת לאחיו מספק קדושין דינה כשאר יבמות וחולצת או מתיבמת שאין כאן חשש כלל. וכן אשת החרש והעקרה והזקנה דינן כשאר יבמות רצה חולץ או מיבם שהיתה להן שעת הכושר.
<h2>דף קיז.</h2>
עד אחד נאמן להעיד ליבמה שמת בעלה ומתיבמת, או שמת יבמה או שנתן בן לבעלה להתירה לזר, אפילו עבד או אשה או גוי מסיח לפי תומו מעיד במיתת היבם, כמו שיכול להעיד לאשת איש להתירה, זולת החמש נשים שאין יכולות להעיד זו לזו שמת בעלה, כך אין מעידות שמת יבמה.
<h2>דף קיח:</h2>
אעפ"י שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם, אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר, שאסור לאו הוא זה, ושמא יהא קל בעיניה. והיבם גם כן אינו נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו, שמא עיניו נתן בה. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי כדי שתכנס במקומה. וכן האיש אינו נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה, עד שיהיו שם שני עדים, שלא האמינו עד אחד אלא משום עגונא. הלכה עם הבעל והיבם למדינת הים, ושבה ואמרה מת בעלי ואחר מת יבמי, או מת יבמי ואחר מת בעלי, אינה נאמנת. אבל הלכה היא ובעלה בלבד, ואמרה נתן לי יבם במדינת הים, בין שאמרה מת בעלי ואחר מת היבם, בין שאמרה מת היבם ואחר מת בעלי, נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ושבה ואמרה מת בעלי ואחר מת בני, נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי בחזקת היתר היתה. אבל אמרה מת בני ואחר מת בעלי, אינה נאמנת להתיבם, וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. הלכה היא והבעל בלבד למדינת הים, ושבה ואמרה נתן לי בן במדינת הים ומת ואחר מת בעלי, נאמנת ומתיבמת שהרי בחזקת היתר היתה כשהלכה. אמרה מת בעלי ואחריו מת הבן שנתן לי, אינה נאמנת לפטור עצמה מהיבום ומהחליצה. וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף קיט.</h2>
אשה שמת בעלה והיתה חמותה במדינת הים, אין לחוש שמא ילדה חמותה וכבר נתן לה יבם במדינה אחרת, שלא גזרו בדבר זה. אבל נעמידנה בחזקתה והרי היא מותרת. וכן אשה שמת בעלה והיה לו בן במדינת הים הרי היא מותרת לזר, ואין חוששין שמא מת הבן אבל נעמידנה על חזקתה. ואם יצתה חמותה מעוברת יש לחוש ולא תנשא לזר, עד שתדע סוף עבור זה מה היה, שמא נולד יבם קודם מיתת הבעל.
<h2>דף קיט:</h2>
ודברים הללו כשהיתה מתחלה פסולה לכהונה כגון היתה גרושה או חללה, אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת, שמא יבואו העדים ויעידו שאמרה אמת והבעל מת תחלה, ונמצאת חליצה זו אינה כלום, ותנשא לכהן ויראה הרואה שחלצה ונשאה כהן, ויאמר חלוצה ראויה לכהן, והוא אינו יודע בעדים שבאו. לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם, ותשאר בחזקת זקוקה כמו שיצאת עד שיבאו עדים.
